<h1>שבלי הלקט סימן ל'</h1>
<h2>דף כג.</h2>
והנופל על פניו אינו כובש פניו בקרקע אלא נוטה לצד אחד, כדאמר רב חייא בר הונא [ברכות ל"ד ע"ב] חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי. ירושלמי בעבודה זרה [פ"ד ה"א] רב מפקד לבי רב אחא, ר' אמי מפקד לאינשי ביתיה, כד תהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין כאורחייכו. ר' יונה רבע על סיטריה, רב אחא רבע על סיטריה. ומצאתי בשם רב האיי גאון זצ"ל הנופל על פניו צריך להטות לצד אחד ולא יהא מוטה על צידו הימני אלא על צידו השמאלי. והטעם, משום דתנינן תמן [פסחים ק"ח ע"א] הסיבת שמאל שמה הסיבה, וזו היא הסיבת בני חורין ומלכים. הילכך באותו צד שנראה כבן מלך ואיש חורין, באותו צד צריך ליכנע לפני המקום. וה"ר מאיר נר"ו נתן סימן לדבר על שם שמאלו תחת לראשי (שה"ש ח', ג'). ור' בנימן אחי נר"ו פירש הטעם, לפי שמצינו כשאדם מתפלל שכינה מימינו, שנ' (תהלים קכ"א, ה') יי' צלך על יד ימינך, ואומר (שם ט"ז, ח') שויתי יי' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. נמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה. ואם היה מוטה על צידו הימני הפך הדבר, ולא יתכן לעבד לחזור אחוריו כנגד רבו. מכל מקום תימה לאחי, היאך יהא הנופל על פניו שוכב על צידו השמאלי ונמצא שוכב על התפילין והתם תני [סוטה ל"ח ע"ב] שאין כהן גדול רשיי להגביה ידיו למעלה מכתיפיו משום ציץ. ואם תאמר ציץ שאני, שהרי השם שכתוב בו מגולה, אבל בתפילין שהן מחופין עור לא חיישינן, שהרי במדינה כהן נושא את כפיו למעלה מראשו ולא חיישינן לתפילין שבראשו, אעפ"כ יש לתמוה, דהתם גבי כהן אע"פ שמגביה ידיו למעלה מראשו אין כאן ביזיון לגבי תפילין, דבתפילה שלראש כתוב בקמטין שלעור שין ובקשר דלית, והוא מרמז באצבעותיו שדי, שמחלקן ומפרידן זו מזו, אבל הכא גבי תפילין שהוא שוכב עליהן יש לחוש משום ביזיון. ותירץ ר' יהודה אחי שיני נר"ו, דאין כאן ביזיון, דתפילה שליד מקומה בגובה שליד שהיא קיבורת, וכשהוא שוכב על צידו השמאלי נמצאת התפילה למעלה והזרוע למטה, וכיון שהיא שומה כנגד הלב כל מה שהלב דוחק עליה הרי היא לזכרון ביותר. וכן נראה לאחי שיותר טוב הוא לשכב על צידו השמאלי ליכנע מצד הלב, ולהשפיל רום גאותו, ולא לשכב על צידו הימני לבלתי רום לבבו בהיות הלב למעלה, ומשום תפילין לא חיישינן דכיון שהיא מחופה עור, והיא במקום מכוסה כדכת' (שמות י"ג, ט') והיה לך לאות, ולא לאחרים לאות, ליכא ביזיון. ויחיד נמי רשיי ליפול על פניו, דאמר [ברכות ל"א ע"א] ר' יהודה כך היה מנהגו שלר' עקיבה, כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכריעות וההשתחויות שהיה עושה. ומה שאמר ר' אלעזר [מגילה כ"ב ע"ב] אין אדם חשוב רשיי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון, פירש רב האיי גאון זצ"ל, דווקא ליפול על פניו ממש, אבל בהטאה מצד אחד שרי. ובירושלמי [תענית פ"ב ה"ו] מפרש ובלבד יחיד על הציבור. ובתפילת שחרית מנחה ונעילה נופלין על פניהן, אבל במוסף אין נפילת אפים כלל. ובתפילת ערבית מצאתי בשם רב שר שלום גאון זצ"ל מותר לאדם ליפול על פניו ערבית ולבקש רחמים על עצמו אחר תפילתו, ואפילו בציבור, חוץ מערב שבת. וגאון אחר זצ"ל כתב שאין נפילת אפים בתפילת ערבית כלל. וכן מנהג פשוט בישראל. בראש חודש אין נופלין על אפים, דאשכחן דאיקרי מועד. ואפילו מנחה שלפניו אין נופלין, דהא קיימא לן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. בחנוכה אין נופלין על אפים דקרינן הלל. ויש אוסרין גם מנחה שלפניו. בפורים אמר רב עמרם בר ששנא גאון זצ"ל כך מנהג בישיבה שיורדין תנאין לפני גאון ואב בית דין ואלופיהן וכל הישיבה כולה ומבקשין רחמים הרבה ונופלין על פניהן, שאין דומה פורים לכל המועדות ולחנוכה, שבכולן אנו גומרין את ההלל ואומרים זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו, אבל בפורים אין אומרין הלל. ואע"פ שמפני שאין אומרין הלל על נס שבחוצה לארץ הוא, סוף סוף הרי אין אומרים אותו, ויום נס הוא ונגאלו ישראל מלהשמיד ולאבד, וצריכין אנו לבקש רחמים שיפדנו ויגאלנו באחרונה כבראשונה. וגאון אחר כתב שאין נפילת אפים בפורים כל עיקר, דהא כתיב בהו ימי משתה ושמחה ואסורין בהספד ובתענית. וכן מנהג פשוט אצלינו. אך לפניו ולאחריו מותר. בחודש ניסן, מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל יש מקומות שאוסרין לפול על פניהם משניכנס ניסן לפי ששנינו במגילת תענית, מריש ירחא דניסן כול'. וגם במסכת סופרים פרק אחרון אמרינן. לפיכך אין אומרין תחנונים כל ימי ניסן ואין מתענין עד שיעבור ניסן. ולא היא, דבטלה מגילת תענית, כדאיתא בראש השנה. כן מנהג אצלינו, שאין חוששין בכך ונופלין אנו על פנינו. בפסח שבועות סוכות, אין נופלין על פניהן. ואפילו לפניהן ולאחריהן אסור. ואם חל ערב יום טוב או יום שלאחר יום טוב בשיני או בחמישי אין נופלין על פניהן, ואין אומרין רחום וחנון ולא אבינו הרחמן. בשבוע כולו שלחג שבועות, אין נופלין על פניהן בוורמשא אבל במגנצא נופלין. ומנהגינו כבני מגנצא. בתשעה באב, שחרית אין נופלין על פניהן, דאיקרי אבל, כדכת' (ישעיה ס"ו, י') המתאבלים עליה, ואבל איתקש לחג, דכת' (עמוס ח', י') והפכתי חגיכם לאבל. אבל מנחה הואיל ושעת נחמה היא נופלין על פניהן. וכן מנחה שלפניו נופלין על פניהן לפי שאין מקדימין את הפורענות. בחמשה עשר באב, אע"פ שמצינו שהוקש ליום הכיפורים, כדתנינן תמן רבן שמעון בן גמליאל אומר לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכיפורים, הא קיימא לן [סוף תענית] דבטלה מגילת תענית, ומותר ליפול על פניהן. כן מצאתי לגאונים ז"ל. בראש השנה, אין נופלין על פניהן, שנ' (ויקרא כ"ג, א') אלה מועדי יי', הוקשו כל המועדים כולם זה לזה. לפניו ולאחריו מותר, זולתי מנחה שלפניו שאסור. ביום הכיפורים, שחרית ומוסף ומנחה אין נופלין על פניהן, אבל בנעילה מותר. וכן מנהג, שנופלין על פניהן בנעילה ואומרים מכניסי רחמים. וערב יום הכיפורים שחרית ומנחה אין נופלין על פניהן. ואם הוא יום שיני אין אומרים ועתה ולא אבינו הרחמן. בין יום הכיפורים לסוכות, בוורמשא ובמגנצא אין נופלין על פניהן. וכן מצאתי בשם ה"ר שמחה זצ"ל שאין נופלין על פניהן בין יום הכיפורים לסוכות שבהן נשלם בניין בית המקדש שנאמר (מלכים א', א', ס"ה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עימו קהל גדול מלבוא חמת ועד נחל מצרים לפני יי' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. בבית האבל אין נופלין על פניהן משום דאיתקש לחג, דכתיב (עמוס ח', י') והפכתי חגיכם לאבל. הילכך אין אומרים וידוי ותחנונים בבית האבל. ביום חופה אין נופלין על פניהן כל עיקר בבית הכנסת שיש בו החתן [ובשני] ובחמישי אין אומרים וידוי ולא אבינו הרחמן. ביום המילה אין נופלין על פניהן בכנסת ששם המילה כלל. ויש אומרים שאין מונעין מליפול על פניהן בכנסת ששם המילה. ואם הוא שני וחמישי אומרים הוידוי מה שאין כן בחופה. ובשם רבינו יצחק ביר' יהודה מצאתי ביום המילה אין נופלין על פניהן בכנסת ששם המילה כלל, ואם הוא שיני וחמישי אין אומרים והוא רחום, ולא תחנונים, ואין נופלין על פניהן. במה דברים אמורים בשאר ימות השנה, אבל אם חלה המילה בתענית ציבור מתפלל סליחות ואומרים וידוי ואין נופלין על פניהן ואין אומרים רחום וחנון ולא אבינו הרחמן, לפי שמצות מילה קיבלו ישראל בשמחה ועדיין מקיימין אותה בשמחה, כדכתיב (תהלים קי"ט, קס"ב) שש אנכי על אמרתך. לפיכך אין אומרים והוא רחום ותחנונים שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי. וכן מנהג נוהג בישראל.
